בפתח הדברים וכמצוות המחוקק אציין כי לאחר שמיעת העדים בתיק, מצאתי לזכות את הנאשם מהעבירה נשוא כתב האישום.
1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אי שמירה על הניקיון בנכס ובסביבותיו, לפי סעיף 9(א) לחוק עזר לקרית אתא (מפגעי תברואה), תש"ך - 1960 (להלן: "
חוק העזר").
עפ"י הנטען בכתב האישום, הנאשם לא שמר על ניקיון הנכס וסביבתו ולא סילק פסולת או אשפה, כאשר מועד העבירה המיוחסת הוא 29.4.2010 שעה 17:18. עניינו של כתב האישום, השלכת גזם.
2. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען, בין היתר, כי הגזם הנראה בתמונות שצולמו ע"י הפקח מטעם המאשימה, אינו שלו. לטענתו, הרקע לדו"ח הינו סכסוך מתמשך בינו לבין שכנו, אשר פנה בתלונה לעירייה. עקב כפירתו של הנאשם, נקבע התיק להוכחות.
3. בישיבת ההוכחות, העיד מטעם המאשימה הפקח, לזמי שגיא, מי שרשם את הדו"ח נשוא כתב האישום (להלן: "
הפקח"); מנגד, העיד הנאשם ושכן בשם עמיאל מימון שהעיד מטעמו (להלן: "
מר מימון").
זה המקום לציין כי במקביל להליכים בתיק זה, התנהלו לפני הליכים הנוגעים לכתב אישום אחר שהוגש ע"י המאשימה נגד הנאשם בגין אי פינוי גרוטאות (תיק מספר 35010-07-10) (להלן: "
התיק הראשון"). הצדדים דכאן הסכימו כי פרוטוקול הדיון בתיק הראשון ישמשם גם בתיק זה (כולל המוצגים שהוצגו שם).
4. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מהעדים באופן בלתי אמצעי, הגעתי למסקנה כי המאשימה לא הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה להוכחת אחריותו של הנאשם לעבירה שיוחסה לו.
א. ראיות המאשימה - ראש וראשון אציין כי הפקח אשר רשם את הדו"ח לא ראה את הנאשם בשעת הגיזום וגם לא בשעת הנחת הגזם ועדותו 'המסבכת' נסמכת על שניים אלה :
א. הודאתו של הנאשם בפניו (כך עפ"י הנטען) כי הוא אחראי לגזם; ב. הודעת השכן משעלי כי הוא ראה את הנאשם גוזם.
אלא מאי, הפקח לא תיעד בכתב את דבר הודאתו של הנאשם (שורה 16 עמ' 5 לפרוטוקול) והנאשם בעדותו הכחיש כי היתה כל הודאה מטעמו.
הודייתו הנטענת של הנאשם בפני הפקח לא תועדה בזמן אמת, לא הופיעה באף מזכר ו/או מסמך בכתב ולא נתמכה בראיה חיצונית כלשהי; עדותו זו של הפקח לא עומדת בתנאים שנקבעו בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח משולב], תשל"א 1971, שעניינו קבלת עדות על הודייתו של נאשם בביצוע עבירה.
הפקח נשאל, כיצד זכר אם הנאשם הודה בפניו, והוא השיב : "אם לא היה מודה לא הייתי נותן לו דו"ח, לא הייתי נותן לו דרישה" (שורה 18 עמ' 5 לפרוט') ואולם גם גרסה זו, שמקורה בהנחה בלבד, אינה יכולה להוביל כשלעצמה להרשעה. בהעדר כל רישום בדבר ההודאה הנטענת, לא ניתן להישען עליה לצורך הרשעה.
אשר לעדות/הודעת השכן משעלי (מול הפקח), הרי שאותו שכן לא זומן למתן עדות בביהמ"ש וברור כי המאשימה לא יכולה להתבסס על 'עדותו' של זה מול הפקח כשהיא בוחרת לא להביאו לביהמ"ש למתן עדות.
ב. מנגד, עדותו של הנאשם הייתה סדורה והותירה עליי רושם אמין. עדותו תאמה את הגרסה שמסר בתיק הראשון ונתמכה בעדותו של העד מטעמו, מר עמיאל מימון.
הנאשם העיד כי התלונות נגדו (תלונות שהביאו בסופו של יום להגשת כתבי האישום) הוגשו ע"י מר משעלי בעקבות תביעה משפטית שהגישו הורי הנאשם נגד משפחת משעלי.
הפקח טען אומנם בשני ההליכים כי אינו מכיר את משעלי, אך עדותו זו נמצאה לא אמינה נוכח עדותו של הנאשם כי ראה שהפקח נכנס לביתו של משעלי לאחר שאחרון זה הזמין אותו לארוחת צהרים ועדותו של מר מימון, לפיה ראה את הפקח יושב ושותה קפה עם משעלי ליד הבית.
הפקח התייחס למתלונן בשני התיקים כ"השכן" אך מעדותו כאן עולה כי משעלי היה "השכן" שניגש לפקח בעת ביקורו במקום, בירר אם הגיע "בשביל הגזם" ומסר לו כי הוא יודע שהנאשם אחראי לגזם (ראה עדותו של הפקח שורה 16 עמ' 4 לפרוט' ושורו 1-2 עמ' 5 לפרוט').
ב"כ הנאשם הפנה לפסק דינו של ביהמ"ש השלום שניתן בתיק 5215-12-08 והכריע בתביעה שהגישו הורי הנאשם (רון שלמה ושולמית) נגד משפחת משעלי, בגין הסגת גבול ברכוש משותף ונזקים הנובעים ממנה. בפסק הדין נקבע כי משפחת משעלי ביצעה עבודות בנייה ועקירת עצים בשטח הבית המשותף באופן החורג משימוש סביר ללא הסכמת השכנים והורה על הריסת את אשר בנו הנתבעים שם (משפחת משעלי).
מכאן לאחר שבחנתי את העדויות ואת הפסק דין בתיק, הרושם שנוצר הוא כי העירייה נקלעה לסכסוך שכנים ועדיף היה לבחון את הדברים עד תום לפני הפעלת הליכים פליליים נגד הנאשם.